טיפול פליאטיבי: איזו תמיכה מקבלים המטופל והמשפחה
עודכן: לפני 5 ימים
טיפול פליאטיבי הוא טיפול רפואי ותומך שנועד להקל על כאב, קוצר נשימה, בחילות, עייפות וחרדה, ולתת למטופל ולמשפחתו ליווי רגשי, חברתי ומעשי לאורך מחלה קשה.
הוא אינו שמור לימים האחרונים ואינו מחליף את הטיפול במחלה עצמה.
אפשר להתחיל בו כבר ברגע האבחנה ולקבל אותו במקביל לכימותרפיה, להקרנות או לכל טיפול אחר.
את הטיפול מעניק צוות רב-מקצועי של רופא, אחות, עובד סוציאלי ופסיכולוג, בבית, בבית החולים או במסגרת הוספיס, ומטרתו אחת: שהאדם יחיה את הזמן שנותר לו עם כמה שפחות סבל ועם כמה שיותר שליטה במה שחשוב לו.
אנחנו במשאלה אחרונה Last-Wish מלווים חולים סופניים ואת בני משפחותיהם, ועוזרים להסדיר הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח רפואי, כדי שרצונותיו של המטופל יישמעו גם כשיתקשה לבטא אותם.
במאמר נסביר מה כולל הטיפול, איך הוא נראה בחיי היום-יום, מה הוא נותן לבני המשפחה וממתי כדאי לפנות.
אם אתם עומדים מול מצב כזה ורוצים לשוחח עם מי שיקשיב ויכוון, אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר.
מהו טיפול פליאטיבי ומה הוא כולל בפועל?
ארגון הבריאות העולמי (WHO) מגדיר טיפול פליאטיבי כגישה ששואפת לשפר את איכות החיים של מטופלים ומשפחות המתמודדים עם מחלה מסכנת חיים, באמצעות זיהוי מוקדם והקלה על כאב ועל קשיים גופניים, נפשיים, חברתיים ורוחניים.
השם עצמו מגיע מהמילה הלטינית "pallium", מעטפת.
הכוונה היא לעטוף את המטופל בהגנה, גם כשאי אפשר לרפא.
לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, רק כ-14% מהאנשים שזקוקים לטיפול פליאטיבי מקבלים אותו בפועל.
הרבה משפחות פשוט לא יודעות שהוא קיים, או חושבות שהוא מיועד רק לשלב האחרון.
בפועל הטיפול מורכב מכמה רבדים שפועלים יחד:
ניהול כאב ותסמינים: התאמה של תרופות, מינונים ושיטות עזר לכאב, לבחילות, לקוצר נשימה, לעצירות, לחוסר שינה ולירידה בתיאבון.
תמיכה נפשית: שיחות עם פסיכולוג או עובד סוציאלי על פחד, כעס, עצב ותחושת אובדן שליטה.
עזרה בקבלת החלטות: הסבר רפואי בשפה ברורה על האפשרויות, כדי שהמטופל יוכל לבחור מה מתאים לו.
תיאום בין הגורמים: רופא המשפחה, האונקולוג, אחות הקהילה ובית החולים עובדים מול תוכנית אחת במקום מול כמה תוכניות נפרדות.
תמיכה במשפחה, לפני האובדן ואחריו.
לעיתים מבלבלים בין טיפול פליאטיבי ל"הוספיס", מסגרת שמיועדת לחודשים האחרונים לחיים ומתמקדת כולה בנוחות ובכבוד.
ההבדלים העיקריים מסוכמים כאן:
היבט | טיפול פליאטיבי | הוספיס |
מתי מתחילים | מרגע האבחנה של מחלה קשה | בדרך כלל כשההערכה הרפואית היא שנותרו חודשים בודדים |
טיפול במחלה במקביל | אפשרי וקיים לרוב | בדרך כלל הדגש עובר להקלה ולנוחות |
מטרה | איכות חיים לאורך המחלה | נוחות, ליווי וכבוד בסוף החיים |
מקום | בית, מרפאה, בית חולים | בית או מסגרת ייעודית |
איך הטיפול נראה בחיי היום-יום של המטופל?
הצעד הראשון הוא שיחה על מה שמפריע למטופל עכשיו.
לדברי רופא בכיר ברפואה פליאטיבית, "השאלה הראשונה שלנו אינה מה אפשר לעשות למחלה, אלא מה מפריע לאדם הזה בבוקר הזה".
התשובה יכולה להיות כאב, חוסר שינה או פחד מלהישאר לבד בלילה, ומשם נבנית התוכנית.
בכאב משתמשים לרוב בסולם הטיפול בכאב של ארגון הבריאות העולמי, שמתחיל במשככים פשוטים ועובר בהדרגה לתכשירים חזקים יותר, כולל אופיואידים כמו מורפין.
משפחות רבות חוששות מהתמכרות או מ"האצת הסוף".
בליווי רפואי נכון המינון מותאם בזהירות לכאב ולא נועד לקצר חיים, והמטרה היא שהמטופל יוכל לאכול, לישון ולשוחח עם יקיריו.
גם תסמינים אחרים מקבלים מענה ממוקד.
קוצר נשימה מטופל בתרופות, בחמצן ובטכניקות פשוטות כמו מאוורר קטן ותנוחת ישיבה מתאימה.
בחילות ועצירות מטופלות בתרופות ייעודיות, וצוות סיעודי עוקב אחרי מצב העור כדי למנוע פצעי לחץ.
לצד אלה יש מענה גם לצורכי הנפש והרוח: שיחה עם איש דת, מטפל בהבעה ויצירה או פסיכולוג, לפי מה שמתאים למטופל.
בחלק מהמקרים, כשהסבל בסוף החיים אינו נשלט בדרכים אחרות, מציעים "סדציה פליאטיבית", כלומר מתן תרופות להרדמה עמוקה כדי להפחית את הסבל.
זו אינה המתת חסד, וההבדל ביניהן מוסבר במאמר שלנו על סדציה פליאטיבית והמתת חסד.
גם ההיבט המעשי חשוב.
הצוות עוזר לברר זכאות לציוד רפואי ולעזרה בבית, ובמקרים המתאימים בודקים זכאות לגמלת סיעוד מהביטוח הלאומי.
כדאי לשאול על כך את העובד הסוציאלי בקופת החולים כבר בתחילת הדרך.
איך הצוות מלווה את בני המשפחה?
בני המשפחה הם חלק מהיחידה המטופלת, ולא רק מי שמסביב.
הם מנהלים תרופות, מתאמים תורים, מתעוררים בלילות ונושאים בנפשם את מה שאי אפשר להגיד בקול.
הצוות הפליאטיבי רואה בהם שותפים, וגם אנשים שזקוקים לתמיכה בעצמם.
הליווי כולל בדרך כלל פגישות משפחתיות שבהן הרופא מסביר בשפה פשוטה מה צפוי לקרות, אילו שינויים יתרחשו ומה עושים כשמתעורר משבר.
הידיעה מה לצפות מפחיתה פחד.
הצוות גם מכוון איך לדבר עם ילדים ונכדים לפי גילם, ועוזר במצבים שבהם בני המשפחה חלוקים.
אחד רוצה להמשיך לנסות, אחר רוצה שיהיה שקט, ושניהם פועלים מתוך אהבה.
בנוסף, קיימת הכנה לקראת האובדן.
עובד סוציאלי או מטפל מלווים את "האבל המקדים", תחושת הגעגוע והאובדן שמתחילה עוד כשהאדם בחיים.
במסגרות רבות יש גם מעקב ויצירת קשר עם המשפחה אחרי הפטירה, וכדאי לברר זאת מראש.
כאן נכנס גם הצד המשפטי.
חוק החולה הנוטה למות מסדיר את זכויות המטופל בשלבי החיים האחרונים, ובין היתר מאפשר להביע רצון מראש באמצעות הנחיות רפואיות מקדימות, מסמך שבו האדם מפרט אילו טיפולים הוא רוצה ואילו לא.
לצדו אפשר למנות אדם קרוב בייפוי כוח רפואי, כדי שיחליט בשמו כשלא יוכל.
אצלנו מסייעים במידע ובליווי בהסדרת המסמכים האלה, כדי שהמשפחה לא תעמוד מול הכרעות קשות בלי לדעת מה האדם היה רוצה.
יש מטופלים ובני משפחה ששואלים גם על אפשרויות נוספות.
המתת חסד אסורה בישראל, ואיננו מציעים אותה כשירות שמתבצע כאן.
אנחנו גוף מלווה עצמאי, ואיננו נציג רשמי של ארגון דיגניטאס.
מאז 2019 ליווינו יותר מ-100 ישראלים בתהליך מול הארגון בשוויץ.
כל בקשה נבחנת בידי הארגון, שרשאי לסרב לה, ולכן אין לנו אפשרות להבטיח קבלה.
אנחנו רואים בכך תוספת אפשרית לשיחה ולא תחליף לטיפול פליאטיבי, שנשאר חיוני בכל מקרה.
ממתי כדאי לפנות ואיך מתחילים?
הכלל המנחה הוא שאפשר לפנות מוקדם, ושמוקדם עדיף על מאוחר.
כדאי לבקש הפניה לצוות פליאטיבי כשיש כאב או תסמינים שלא נשלטים, אשפוזים חוזרים, ירידה בתפקוד, קושי של המשפחה להתמודד, או פשוט תחושה שהמטופל רוצה לדבר על מה שחשוב לו.
לא צריך לחכות לשלב מתקדם, והפנייה אינה אומרת שמוותרים על הטיפול במחלה.
הדרך הרגילה להתחיל היא כזו:
לפנות לרופא המטפל, לאונקולוג או לרופא המשפחה ולבקש הפניה ליחידה פליאטיבית.
לברר בקופת החולים אילו שירותים קיימים: צוות פליאטיבי בקהילה, הוספיס בית ומרפאות כאב.
להכין רשימה של התרופות, התסמינים המפריעים והשאלות שעולות, כדי לנצל היטב את הפגישה הראשונה.
להחליט מי משתתף בשיחות, ולהסדיר הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח רפואי כל עוד המטופל מסוגל לבטא את רצונו.
לבקש פגישה עם עובד סוציאלי לבירור זכויות וסיוע מעשי.
אם אתם לא בטוחים מאיפה להתחיל, אפשר לפנות אלינו.
נסביר מה קיים, נעזור להתארגן ונכוון לגורמים הרלוונטיים, בלי לחץ ובלי שיפוטיות.
שאלות נפוצות
אלה השאלות שמשפחות שואלות אותנו אחרי השיחה הראשונה עם הצוות הרפואי.
האם אפשר לקבל טיפול פליאטיבי בבית?
כן.
בקהילה פועלים צוותים פליאטיביים וצוותי הוספיס בית שמגיעים למטופל, מתאמים תרופות וציוד ומלווים את המשפחה.
הזמינות והמסלול תלויים בקופת החולים ובאזור המגורים, ולכן כדאי לברר זאת מול הקופה.
האם טיפול פליאטיבי הוא המתת חסד?
לא.
טיפול פליאטיבי נועד להקל על סבל ולשפר איכות חיים, ואינו מקצר את החיים.
המתת חסד אסורה על פי החוק בישראל, והיא עניין נפרד לגמרי.
מי משלם על הטיפול?
חלק גדול מהשירותים ניתן במסגרת קופות החולים ובתי החולים, וחלק תלוי בזכאות, למשל גמלת סיעוד של הביטוח הלאומי.
את הפרטים כדאי לברר עם העובד הסוציאלי בקופה, כי התנאים משתנים ממקרה למקרה.
איך מתחילים לדבר עם יקיר על מה שהוא רוצה בסוף חייו?
עדיף לפתוח בשאלה פתוחה ורכה, כמו "מה הכי חשוב לך בתקופה הקרובה?", ולהקשיב בלי למהר לתקן.
אם קשה לפתוח את השיחה לבד, הצוות הפליאטיבי או עובד סוציאלי יכולים לעזור לנהל אותה, ואת התוצאה אפשר לתעד בהנחיות רפואיות מקדימות.
טיפול פליאטיבי ומשאלה אחרונה Last-Wish: ליווי שלא משאיר אתכם לבד
הטיפול הפליאטיבי נותן מענה לשלושה דברים שמשפחות זקוקות להם: הקלה בכאב ובתסמינים, ליווי נפשי ומעשי, וידיעה שהרצון של המטופל נשמע.
הוא מתאים מוקדם, לא רק בסוף הדרך, והוא נבנה סביב האדם ולא סביב המחלה.
במשאלה אחרונה Last-Wish אנחנו מלווים חולים סופניים ובני משפחתם, עוזרים להבין את חוק החולה הנוטה למות ולהסדיר הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח רפואי, ובמקרים שבהם הדבר רלוונטי נותנים גם מידע על ליווי בשוויץ, תוך הבהרה שההחלטה בכל בקשה נתונה לארגון עצמו.
אם אתם מחפשים טיפול פליאטיבי מתאים לכם או ליקיר שלכם, או רוצים להבין מה הצעד הבא, אנחנו כאן לשיחה רגועה וללא התחייבות.
תגובות