סדציה פליאטיבית והמתת חסד: מה בכלל ההבדל ביניהן

סדציה פליאטיבית והמתת חסד הן שתי פרוצדורות שונות לחלוטין, גם אם התקשורת נוטה לערבב ביניהן. סדציה פליאטיבית היא הרדמה מבוקרת וזמנית שמטרתה הקלה על כאב וסבל בסוף החיים, חוקית ומקובלת בישראל, ואינה כוללת שום פעולה שמכוונת לזרז את המות. המתת חסד, לעומת זאת, היא פעולה שמטרתה המפורשת לסיים את החיים, ואסורה בישראל על פי חוק.

מה זו סדציה פליאטיבית בפועל?

סדציה פליאטיבית שייכת לתחום הרפואה התומכת (פליאטיבית), ומיועדת לחולים שמוגדרים ”חולה הנוטה למות” על פי חוק החולה הנוטה למות, 2005 - כלומר חולים שתוחלת חייהם, גם עם טיפול מלא, אינה עולה על שישה חודשים. ההליך משלב מתן מבוקר של תרופות מרגיעות, בעיקר מידאזולאם ממשפחת הבנזודיאזפינים, שמורידות את רמת ההכרה כדי להקל על כאב קיצוני, קוצר נשימה או מצוקה נפשית שאין להם מענה בטיפולים פליאטיביים אחרים. הטיפול יכול להינתן לתקופה קצובה, עד שטיפול אחר מתחיל לפעול, או לסירוגין לטווח קצר, במסגרת אשפוזית או בבית.

למה זה לא נחשב המתת חסד?

בסדציה פליאטיבית לא משתמשים בחומרים שמטרתם לגרום מוות. הכוונה הרפואית היא הקלה על סבל, לא סיום חיים - וזה ההבדל המהותי מבחינה אתית ומשפטית. מכיוון שמדובר בחולים שכבר מוגדרים כנוטים למות, קורה לעיתים שהמות מגיע תוך כדי ההליך, אבל הוא לא מתרחש בגללו. משרד הבריאות פרסם כבר במארס 2015 נוהל מסודר שמסדיר מתי ואיך מבצעים סדציה פליאטיבית, בדיוק כדי להבחין אותה מכל צורה של המתה יזומה.

מי מחליט ומתי משתמשים בהליך?

כדי להתחיל בסדציה פליאטיבית נדרשים שני תנאים: הגדרת החולה כ”נוטה למות” לפי החוק, והסכמת החולה עצמו. אם המטופל אינו כשיר להחליט ולא הותיר הנחיות מקדימות, ניתן לתת את הטיפול בהסכמת מיופה כוח או אפוטרופוס שמונה בעבר. ההליך ניתן במסגרת אשפוזית - בית חולים או הוספיס - או בקהילה, במסגרת אשפוז ביתי או הוספיס בית, ותמיד כחלק מתוכנית טיפול שנבנית יחד עם המטופל ומשפחתו.

מה עמדת הרפואה הישראלית בנושא?

לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית התייחסה לסוגיה במפורש בנייר עמדה משנת 2019: תפקיד הרופא הוא למנוע ככל הניתן כאב וסבל ולאפשר פרידה מכבדת, מבלי לחצות את הגבול המקצועי לכיוון של זירוז מוות. עמדה זו עקבית עם ההגדרה החוקית: סדציה פליאטיבית מרדימה ומשגיחה על החולה, היא לא גורמת למותו.

אז למה יש כל כך הרבה בלבול בציבור?

הבלבול נובע בעיקר ממקרים תקשורתיים שבהם נפטר אדם ידוע לאחר הליך סדציה פליאטיבית, וההקשר הציבורי סביב סוף חייו יצר רושם מוטעה שמדובר בהמתת חסד - למרות שהמתת חסד אסורה בישראל ואינה מבוצעת כלל במסגרת בתי החולים. ההבדל הזה חשוב במיוחד למשפחות שמתלבטות: סדציה פליאטיבית היא אפשרות חוקית וזמינה כאן בישראל להקלת סבל בשלב הסופי, בעוד שמי שמחפש אפשרות לקבוע בעצמו את מועד סיום חייו נדרש לפנות למסגרת שונה לגמרי - הליך שמתקיים אך ורק מחוץ לישראל, במדינה שמתירה זאת בחוק.

שאלות ותשובות על סדציה פליאטיבית לעומת המתת חסד

האם מורפיום יכול לשמש לזירוז מוות במקום סדציה פליאטיבית?

מורפיום במינון גבוה נועד ומיועד להקלה על כאב, לא לזירוז תהליכים - וכל שימוש בו למטרה אחרת אינו חלק רשמי מהליך סדציה פליאטיבית ואינו מוכר כפרוצדורה מוסדרת.

האם אפשר לבקש סדציה פליאטיבית בבית, לא רק בבית חולים?

כן. ההליך יכול להינתן במסגרת אשפוז ביתי או הוספיס בית, בדיוק כמו במסגרת אשפוזית, בכפוף לעמידה בקריטריונים של חוק החולה הנוטה למות.

אם סדציה פליאטיבית לא מתאימה לי, מה כן אפשר לעשות?

מי שמבקש לקבוע בעצמו את מועד ואופן סיום חייו, ולא רק להקל על סבל בשלבים האחרונים, בוחן בדרך כלל אפשרות שונה לחלוטין - כזו שאינה קיימת בישראל. אנחנו יכולים להסביר בדיוק מה ההבדל בין שתי הדרכים ולעזור להבין מה מתאים למצב הספציפי שלכם.

האם החוק הישראלי עשוי להשתנות בעתיד?

ייתכן שינויים בחקיקה בעתיד, אבל נכון להיום ההליך היחיד המוסדר בישראל הוא הימנעות מהארכת חיים (לפי חוק החולה הנוטה למות) לצד סדציה פליאטיבית - לא סיוע פעיל לסיום חיים.

ההבדל בין סדציה פליאטיבית להמתת חסד הוא לא עניין סמנטי - הוא קובע איזו דרך פתוחה בפניכם בישראל ואיזו דורשת פנייה מעבר לים. מי שרוצה להבין את מלוא התמונה החוקית בישראל מוזמן לקרוא על חוק החולה הנוטה למות וההנחיות המקדימות, ומי שכבר מחפש מידע על האפשרות החוקית הקיימת בשוויץ יכול לפנות אלינו לשיחה אישית. אנחנ

ו גם מציעים ליווי לחולים סופניים ולבני משפחותיהם לאורך כל הדרך, לא רק ברגע ההחלטה עצמה.